גופי מספר לי
את עמי אייל , בהכשרתו כירופרקטור + המון דברים אחרים, פגשתי לפני 18 שנה, כשנפצעתי בברך שלי. איך הגעתי אליו זהו סיפור בפני עצמו, אז לטובת הממהרים אתן לכם את הפואנטה - הוא עזר לי להימנע מניתוח ברך ולהחלים באופן טבעי ( מוזמנים לקפוץ כמה פסקאות קדימה).
מי שרוצה להמשיך איתי , הנה זה בקצרה: בשנת 2000 למדתי פסיכולוגיה ויהדות באוניברסיטת חיפה. כשהחלטתי להפסיק את הלימודים (זה סיפור לפוסט אחר), יצאתי לדרך חדשה ובחרתי להתנדב בקהילה שיקומית אנתרופוסופית כפר רפאל בבאר שבע. אבל רגע לפני היציאה לדרך החדשה נחשפתי למפגשי ריקוד קונטקט והלכתי לשיעור פרטי אצל מורה מקסימה. ושם, לבד, רק אני והיא בסטודיו, "הצלחתי" לסובב את הברך כך שיקרע המניסקוס, רקמה רכה בתוך מפרק הברך.
וכך יצא שהגעתי להתנדב בכפר עם ברך פצועה וקביים והתחלתי דרך מדהימה של ריפוי והיכרות עם הגוף שלי, שעד אז לא באמת הכרתי והבנתי. אב המשפחה אצלה חייתי בכפר (מדובר במודל של משפחת אמנה + חברי קהילה מתמודדים + מתנדבים) המליץ לי להגיע אל עמי אייל כי אחיו הצליח בעזרתו להימנע מניתוח לב פתוח. ואכן, עמי עזר לי להחלים באמצעות שילוב של פעולות מתחום הכירופרקטיקה על מערכת השלד והעצבים וכן אמצעים אחרים שכבר אז שילב בעבודתו – מכשירים שונים, שמנים ארומתרפיים, נקודות עיסוי ועוד, שמטרתם הייתה לעזור לגוף לסלק את הדלקת והנוזלים בברך ובהמשך גם להבריא ממש. שנים אחר כך המשכתי להגיע פעם בשנה-שנתיים למה שהגדרתי כ "טיפול עשרת אלפים", איזון מחדש של השלד וכו'. עם הזמן ראיתי כמה עבודתו מחוברת לתחום הרגשי-נפשי וידעתי שיש כאן משהו מיוחד.
כשהסתבר לי שעמי ומשפחתו עוזבים את כרכור (חיינו כאן שנינו 10 שנים ומעולם לא נפגשנו ברחוב) חשבתי שתהיה זו נקודת זמן טובה להיפגש ולראיין אותו, לשמוע את הסיפור של האדם עצמו, שמעולם בעצם לא הכרתי. לא ידעתי שזוהי נקודת זמן מיוחדת עבורו מאד סיבה, כי ממש בקרוב יתחיל ללמד את השיטה שפיתח ולהעביר אותה הלאה. כאחת המטופלות הוותיקות שלו ( הקליניקה נפתחה ב 1999 ואני הגעתי אליו ב 2001) אני יכולה להמליץ עליו בלב שלם.
עמי מספר לי
בתחילת דרכו היה בטוח עמי שהוא הולך ללמוד רפואה. הוא השתחרר משירות קבע בצה"ל, רגע לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית ולא הצליח להתקבל ללימודי רפואה בישראל, אז ניגש למבחני קבלה ללימודים בארה"ב, התקבל ונסע ללמוד שם. באופן לא מוסבר הוא נמשך ללימודי הכירופרקטיקה, מקצוע שכלל לא הכיר קודם לכן. הוא למד 7 שנים כירופרקטיקה בארה"ב וחזר לארץ בשנת 99' ומאז עובד בארץ ככירופרקט. עמי מספר שלקח את הכירופרקטיקה לכיוונים שכלל לא הכיר בתחילת דרכו, לחיבור בין הגוף לנפש. "הגעתי לכל זה משער שפתחתי לעצמי כבר בארה"ב, כאשר עשיתי התמחות בקינסיולוגיה יישומית. אני לקחתי את זה לכיוון יותר רגשי-רוחני, אני מתעסק עם התפר של הבעיה הרגשית והפיזית ומוצא את השילוב של שניהם יחד". עמי מסביר שהוא משלב התייחסות לשתי מערכות גדולות – מערכת העצבים והשלד והקשר ביניהם, והמערכת האנרגטית של הגוף, מה שברפואה הסינית נקרא מרידיאניים, שתיהן מערכות של תקשורת נתונים. בתוך המערכות האלה יש המון מידע שלא תמיד אנחנו חשופים אליו והקינסיולוגיה מאפשרת גישה אליו". (הערה: קינסיולוגיה יישומית מוגדרת כ"דרך לא פולשנית לבדיקת הגוף על ידי בדיקת מערכת העצבים באמצעות סדרה של בדיקות שריר וגירוי איברים", מתוך ויקיפדיה).
גופי מבקש שאתעורר
במהלך השנים פיתח עמי שיטה משלו, שבימים אלה ממש הוא מתכונן להתחיל להעביר אותה הלאה. לשיטה קוראים Neuro Energetic Structural Synchronization והיא משלבת שלושה תחומים - נוירולוגי, אנרגטי, ומבני. המטרה, לתפיסתו של עמי, היא להביא את הגופנפש והמבנה הפיסי להתאמה למציאות של החיים. "רוב הבעיות שלנו נובעות מקושי בהסתגלות למציאות שלנו, ברמה פיזית, חומרית, רגשית, מנטלית", הוא אומר. "כל אחד רואה את החיים בדרך מאד אינדיבידואלית וכשאנחנו לא מצליחים להתמודד עם המציאות כפי שאנחנו מבינים אותה, מתחילות להיווצר בעיות. זה יכול להיות לחץ נפשי, לחץ פיזי בגוף, מצוקה, מחלות, אלרגיה, עודף וחוסר, כל סטרס שהמערכת לא יודעת לעשות אדפטציה אליו, להתמודד איתו, בסופו של דבר, לאט לאט, משבש אותה . המטרה שלי היא להביא לאדפטציה – שהגופנפש יתמודדו טוב יותר במציאות האישית".
באופן טבעי עולה בשיחה שלנו הסיפור שלי. כאשר קרעתי את המניסקוס בברך, הגעתי לאורתופד והוא המליץ לנתח. אחרי חצי שנה והחלמה בעזרתו של עמי, חזרתי אל האורתופד וכל מה שהיה לו לומר היה "יופי, אין צורך בניתוח". אני הייתי המומה שלא עניין אותו איך זה קרה שהחלמתי, הוא ידע רק לומר האם אני צרכה ניתוח או לא. עמי הסביר שהאורתופד מסתכל על הפציעה כבעיה מכניסטית – יש מפרק בברך ובודקים אם עובד או לא. "לא מעניין אותם למה זה קרה. הראייה שלי היא ראייה תפקודית, אני מחפש תמיד את שורש הבעיה, מאיפה זה מגיע? האם יש לזה שורש פיזי? שורש רגשי? ויותר ספציפית – על מה זה יושב? ".
בסבלנות אין קץ
ביקשתי מעמי שיספר על מקרה אחד או שניים שזכורים לו במיוחד והוא סיפר על תינוקת בת 3 חודשים שאמא שלה הביאה אותה וסיפרה שמאז הלידה היא צורחת ללא הפסקה. " אני יודע מה זה ילדים צורחים, יש לי שלושה, אבל זה היה לא הגיוני, כאילו כואב לה נורא ולא מוצאים מה הבעיה. שאלתי את האם אם היא ילדה בכורה והסתבר שזו הילדה החמישית שלה, אז ידעתי שיש כאן משהו מיוחד. בדקתי אותה וישר עלה נושא של טראומה של מוות. שאלתי את האמא איך הייתה הלידה והיא ענתה שבסדר. התעקשתי ושאלתי האם היה משהו חריג ואז האם נזכרה שהילדה נולדה כחולה, עם אפגר נמוך וערכו בה החייאה. הצוות הרפואי לא עשה מזה סיפור מול האמא כדי שלא תלחץ, והאמא שכחה. הילדה כמעט מתה בלידה ומה שעלה בבדיקה שלי זה פחד מוות. טיפלתי בה ואחרי 3 ימים האמא התקשרה ואמרה שיש לה ילדה חדשה, הכל נגמר”.
עמי מספר שגם בבן הבכור שלו טיפל מלידה ושהיום יש הורים שמביאים את ילדיהם אליו ישירות מבית החולים. בלידות רבות נוצרות בעיות בחוליה הראשונה של הצוואר כשמוציאים את התינוק אז הרבה פעמים גורמים נזק לצוואר וטיפול קטן יכול לפתור את הבעיה.
מתאסף לו הלחץ
אני מבקשת עוד מקרה לדוגמא והוא מספר שאנשים רבים מגיעים אליו עם בעיות של ברכיים ואני כמובן מיד נזרקת חזרה אל המקרה שלי, שבעקבותיו הגעתי אל עמי מלכתחילה. עמי מספר על גישתו בעניין זה: "בגישה המכאניסטית מסתכלים על רצועות וחלקי הברך. כשיש רצועה קרועה זה סוף התהליך ואז כבר צריך לנתח אבל כשמגיעים אליי אני בודק למה התרחשה הפציעה? אם הייתה תאונה זה הגיוני, אבל אם לא, מה הסיבה לפציעה? מה שרואים בדרך כלל זו בעיה שנובעת מהגב התחתון והאגן כי המערכת לא מאוזנת לאורך זמן, מי שמשלם פעמים רבות את המחיר זו אחת הברכיים. אם מישהו מגיע אליי עם בעיות ברכיים שרק התחילו, אני ישר אלך לגב התחתון ובדרך כלל ברגע שאני מייצב אותו הבעיה עוברת." עמי משתף שלאחרונה גם אצלו החלו בעיות ברכיים. הוא גם החל לרוץ לאחרונה וחבריו מיד קישרו בין השניים ואמרו לו "אתה רואה, ריצה זה מזיק", אבל הוא לא מסכים עם גישה זו. "זה ברור שמשהו אצלי לא מאוזן. אז אני מטפל בעצמי עד כמה שאני יכול, ואם צריך הולך גם למטפל אחר. פעמים רבות אני מוצא גם היבט רגשי לפציעה".
אני כמובן מזדהה מאד ומזכירה לו את כל הפעמים שהגעתי אליו עם גב תפוס או ברך כואבת בתקופות של עומס ולחץ בחיי ומקריאה לו את אחד משיריי, שעוסק בזה, "שיח גוף". עמי מזדהה מאד עם השיר ומבקש אישור להדפיס אותו בקליניקה החדשה שלו, לאחר שיסיימו את המעבר. השיר מופיע כאן, בהמשך הריאיון, בחלק הנקרה "שירה והשראה".
"התחלתי לעסוק בהיבט הרגשי כי ראיתי שאני עושה כל מה שצריך בהיבט הפיזי ולא מתרחש ריפוי מלא", מספר עמי, " ושאלתי את עצמי מה אני מפספס פה? גיליתי שיכולה להיות תופעה של עומס רגשי, ממש כמו עומס פיזי, והגוף לוקח את העומס הרגשי, אל המקומות בגוף שחלשים פיזית. פשוט מאד. אז אם הברך או הגב התחתון חלשים פיזית כי יש שם הפרעה מבנית ויש גם עומס רגשי זה כמו לשים עוד שק של כמה קילו על המקום החלש ואז הגוף מגיב בפציעה או מחלה".
למעשה, לאחר הפציעה שלי, כשלמדתי דרך הרגליים, תרתי משמע, את הגוף שלי, הבנתי שאכן העומס היה אצלי בברכיים. נולדתי עם רגליים מופנות פנימה ובאותם ימים השיטה המקובלת לטיפול בפעוטות כאלה הייתה לשים גבס על הרגליים בפיסוק, או , כמו במקרה שלי, לשים נעליים שמיישרות את כפות הרגליים לכיוון החיצוני. וכך קרה שהרגליים שלי, כולל הברכיים, נותרו פונות פנימה אל מרכז הגוף, ורק כפות הרגליים התיישרו. זה כמובן איננו מבנה גופני תקין ויציב, והדבר הוביל לרגישות מובנית בברכיים. תהליך ארוך ומעמיק עברתי בעקבות הפציעה ההיא, כאשר במקביל לטיפולים של עמי גם טופלתי אצל רינה טלמור, בתו של אריה כלב, שהיה מתלמידי פלדנקרייז, למדתי איך נכון לנוע עם הגוף ולמדתי גם להקשיב לו ולשים אליו לב.
בהקשבה
מה אתה ממליץ לאנשים בבואם לטפל במחלות שלהם? אני שואלת. "היום אני יודע שלכל דבר יש סיבה רוחנית. זה משהו שבראייה הראשונית שלי לא הבנתי. התוצאה היא בסופו של דבר השתקפות של תובנה שאנחנו צריכים לקבל ולפעמים, אם אנחנו לא מקבלים את התובנה הזו, זה יחזור אלינו שוב, בצורה זו או אחרת, וזה מה שקורה אצל רוב האנשים. מטפלים בצורה סימפטומטית, הרבה פעמים הגוף סלחן, אבל זה עובר ופורץ בדרכים אחרות. הגוף מנסה לשדר לנו מסר מסוים ואם אנחנו לא קולטים זה יכול להגיע בצורה קשה יותר בהמשך וחבל".
האם יש מטופלים שהטיפול שלך לא עזר להם? "בטח... תמיד יש מקרים כאלה, לכל מטפל. לא הכול תלוי בי או בטיפול. אני מאמין שצריך להיות מוכנות לטיפול, יש תמיד אנשים שאפשר לעזור להם רק חלקית ולא באופן מלא".
כיצד אתה רואה גישות טיפול הוליסטיות אחרות? "אני מאמין ברפואה אינדיבידואלית – לכל אחד יש סיבה אישית למחלות שלו, אבל כן יש מכנים משותפים, מעין נוסחאות כלליות יותר. כשאנחנו לא מרגישים טוב עם עצמנו מבפנים, הגוף לא יכול להרגיש טוב, משהו יקרה. אם אדם לא מספיק אוהב את עצמו או שהביטחון מאד נמוך, או משהו מאד מציק לו, זה יגיע בסופו של דבר לגוף בדרך זו אחרת. המטרה הבסיסית היא להביא את האדם לכך שירגיש טוב עם עצמו ללא תנאים."
במשך השנים הגיעו אל עמי מטופלות פסיכולוגיות שנפעמו מהמהירות שבה השיטה מזהה את הקושי הרגשי והן החלו להיעזר בה עם המטופלים שלהן. אני סקרנית לדעת מי האנשים שיגיעו ללמוד את השיטה שלו ולאן כל זה יתפתח.
שירה והשראה
ביקשתי מעמי לבחור שיר שהוא אוהב אך הוא לא זכר אף שיר. כאמור, במהלך הריאיון הקראתי לו שיר שלי שעוסק בדיוק במה שהוא מדבר עליו ועוסק בו. עמי התרגש ממש וביקש רשות להדפיס אותו בקליניקה החדשה שלו. וכך הגיע השיר גם לפינה הזו והנה הוא לפניכם.
שיח גוף מילים: שולי מיטלברג-השלי
גופי מספר לי את כל חרדותיי את חששותיי וכאביי. בגב מתאסף לו הלחץ בצוואר מתקשה המתח בעור הפרום מכרסמת אי הודאות.
גופי מספר לי ומבקש שאתעורר ואתבונן ואקשיב ואשיב מכוחותיי, שאעניק לו נשימה והרפייה ואהבה והוקרה על כל אשר הלך עימי ועמל עימי עד כה.
גופי מספר לי אך לעיתים אני חרשת, לעיתים אילמת, לעיתים מסרבת לראות, והוא, בסבלנות אין קץ, ממשיך לספר, כיודע שיבוא היום ואאזין. ואדע כי אין דרך אחרת אלא בהקשבה ואשיב לו, בסבלנות אין קץ אהבה.
להרחבת החוויה
האתר של עמי - המרכז לבריאות תפקודית http://www.dreyal.com/
על הצלמת
סיגל לדנהיים, מעצבת, יוצרת ומעל הכל צלמת.
סיגל מספרת על עצמה: " הצילום שלי בעיקר עוסק בקולינריה, נפש, תחושות, תשוקות וחושים.
עסקתי בעברי בעיצוב גרפי וטקסטיל וכל התחומים כולם הביאו אותי לעסוק באהבה הכי גדולה שלי – הצילום".